דיויד סטברו נשלח לשבדיה כדי לבחון מקרוב את השלכות החוק (הפללת צרכני זנות) על החברה, וחזר עם כתבה ארוכה, ארוכה כל כך עד שרוב הקוראים הסתפקו במסקנה המופיעה בסוף, לפיה החוק הזיק לנשים בזנות. קראתי את הכל ושרדתי כדי לספר מה באמת היה שם. ספוילר: אין ביסוס של ממש לטענה, כי הנשים בזנות ניזוקות מהחוק. סטברו טוען לאורך כל המאמר – ואני מסכימה אתו- כי קיימים קשיים מתודולוגיים עצומים במדידת המגמות הקשורות לתעשיית המין. כתבתי על כך רבות בעבר ולא שיניתי את עמדתי: לא ניתן להפיק נתונים ברמת דיוק של מפקד אוכלוסין או סתם מדגם מייצג על תעשיית המין. ייתכן והתובנה הזו היא שייאשה את סטברו עד כדי כך, שהחליט לדלג על כל ניסיון להתבסס על הנתונים הקיימים לצורך הסקת המסקנות וישר קפץ למסקנה שהוא מאמין בה. אולי זה בכלל מחקר פוסט מודרני, רלטיביסטי, שבא לקרוא תגר על הפוזיטיביזם הפטריארכלי. משהו בסגנון "מדגם מייצג הוא שקר, ולכן מאמר ארוך שנחתם במסקנה אינטואיטיבית טוב בדיוק כמו מפקד אוכלוסין".
המאמר מתחיל בהצגת האג'נדה של הכותב. לנשים בזנות קורא סטברו "המוכרות" – מונח שאין בו לא אמפתיה כמו ב"נשים במעגל הזנות" ולא ניסיון להביט בגובה העיניים כמו ב"עובדות מין". בהמשך, מספר על הרקע לחקיקה: "ברוח המסורת הפמיניסטית של שוודיה, סברו המחוקקים כי בעולם שבו אין שוויון בין גברים לנשים, בשל מבנים חברתיים שמקפחים ומחלישים נשים, הרי שגם קניית מין בהסכמה היא אקט אלים". ניכר שהכתב לא הבין את מהות התפיסה הפמיניסטית לפיה יחסי מין צריכים להתקיים מרצון, ולא "בהסכמה", שכן יש דרכים רבות להשיג הסכמה כולל סחיטות, איומים, לחץ פסיכולוגי וגם כסף. לא מדובר בבעיה של אי שוויון בין מגדרי – גם מגבר אפשר לסחוט הסכמה ליחסי מין בניגוד לרצונו, וגם גבר עלול להישאר מצולק מהאירוע. שימו לב, כי רוב הדרכים לאלץ אדם להסכים ליחסי מין ללא רצון אינן חוקיות עוד. ברור לכולם (טוב, כמעט כולם), שבוס המבטיח למזכירתו משרה כל עוד יהיו ביניהם יחסי מין הוא עבריין, ושום כתב עיתון, מנותק מהפמיניזם ככל שיהיה, לא יכתוב בתמיהה "סברו המחוקקים שגם מין בהסכמה הוא אקט אלים". אסור לאלץ מזכירה לקיים יחסי מין תוך יצירת איום כלכלי, נקודה. עם זאת, בעיני הכתב ובעיני רבים אחרים מותר ליצור קטגוריה מיוחדת של נשים, לא מהוגנות כמו מזכירות, שהקשר בין מין לרצון לא חייב להתקיים במקרה שלהן. הביטוי לתפיסה הזו יופיע בהמשך לכתבה לפחות פעם אחת.
סטברו מסביר: "בעוד שברחבי העולם המתנגדים לזנות היו נבחרי ציבור שמרניים וכוהני דת, הרי שבשוודיה ראו עצמם תומכי החוק כמי שחותרים לשוויון מגדרי". ניכר שלא שמע על הפמיניזם הרדיקלי, על מנהיגות כמו אנדריאה דבורקין וקת'רין מק'קינון, על ארגוני שורדות הזנות תומכות ההפללה בעולם. לו שמע – לא היה חושב כי עקרונות היסוד של המודל הנורדי הם מעין קוריוז מקומי.
לאורך רוב פרקי הכתבה מציג סטברו את מקורות המידע שלו: אנשי מקצוע, נשים בזנות ודו"חות ממשלתיים כאלה ואחרים. המקור הראשון הוא דו"חות ממשלת שבדיה מ – 2010 ו – 2014, שמעידים על צריכת זנות נמוכה בקרב הגברים המקומיים בהשוואה לגברים ממדינות שכנות. סטברו מסייג, ובצדק, כי קיימים קשיים מתודולוגיים רציניים במדידת המגמות בתעשיית המין, ולכן יש לאמץ את המסקנות הללו בזהירות רבה. המקור השני שלו הוא נתוני המועצה השוודית הלאומית למניעת פשיעה, המעידים על העלייה במספר הזנאים הנעצרים. הכותב מסייג, שוב, כי העלייה הזו יכולה לנבוע גם מעוד גורמים, כגון התייעלות המשטרה. עוד נמצא, כי בקרב הציבור השבדי עולים בהדרגה אחוזי תמיכה בחוק, אולם פחות מ – 10% מהזנאים מעידים שהחוק גורם להם לשנות את ההתנהגות. כאן המקום להזכיר את עניין הקשיים המתודולוגיים שהכתב ואני מסכימים לגביו. כמי שמתדיינת רבות עם זנאים, אני מתרשמת כי מעטים מביניהם ששים להודות ביעילות החוק המפליל אותם. אבל גם אם נניח כי עדויות הזנאים על עצמם הן אמת צרופה –צמצום תופעת הזנאות בכמעט 10% הוא הישג לא רע בהתחשב בעובדה שחינוך הציבור אינו תהליך מהיר. 10% פחות זנאים זה 10% פחות נשים בזנות, נשים חולות פיזית ונפשית, עניות, עם עתיד חסום וסיכויי שיקום נמוכים.
במקביל, מסייג סטברו, קיימת עלייה במספר האנשים הסבורים כי יש להפליל נשים בזנות. זו כמובן רעה חולה שיש לטפל בה, אבל חשוב מאוד לדעת מי הם האנשים הסבורים כך. הכתב אינו מספק די מידע כדי להגיע למסקנות. מקמפיין ההסברה האישי שאני מנהלת, התרשמתי כי בין המשתוקקים להפליל זונות יש הרבה מאוד זנאים שזועמים על מאזן יחסי הכוחות שהופר ("למה דפקו אותי ולא את הזונה"), והם רוצים לקחת את הנשים יחד אתם לתהומות ההפללה. אופן הטיפול באוכלוסייה כזו יהיה מן הסתם שונה מאופן הטיפול באוכלוסייה השמרנית, שחושבת שהנשים בזנות הן פגע רע. חשוב אפוא לזהות את מקור הדעה המקוממת כדי לטפל בה ביעילות.
ניתן למצוא בכתבה גם נתונים על העלייה באלימות המינית, שחלה מאז נחקק החוק: מ – 2100 מעשי אונס ב – 1999 ל – 7300 מעשי אונס בשנה שעברה (עם עלייה דומה בעבירות מין אחרות). קשה לא להבחין בנימת הנה נה בננה העולה מהפרק. רואים? לקחתם להם את הזונות, ועכשיו הם אונסים את הנשים הטובות. שוב ניכרת כאן אג'נדה לפיה יש נשים, שהפגיעה בהן לגיטימית יותר. למשל, אונס חד פעמי של אישה "מהוגנת" חמור יותר מהקרבת קורבן אנושי שיספוג את נוזלי הגוף ואת אלימות הנפש של האנסים הפוטנציאליים כל החיים.
סטברו נזכר בביקורתיות המתודולוגית שלו ומסייג, כי העלייה במקרי האונס עשויה לנבוע גם מהעלייה במספר התלונות לנוכח האמון הגובר של האזרחים במשטרה. חבל שהוא לא עושה שיעורי בית טובים יותר ומגלה לבד, כי הגדרת האונס בשבדיה שונתה מספר פעמים בתקופה הרלוונטית לנו. ב – 2005, החוק הגדיר כאונס גם מין עם אדם שאינו בהכרה (למשל, שיכור או ישן), או אדם אשר התנגדותו למין כפוי הנה פסיבית (בעבר, התנהגויות מסוג זה הוגדרו כעבירות מין מדרג נמוך יותר). ב – 2008 נקבע שגם החדרת אצבע לנקבי גופו של אדם שאינו בהכרה הנה אונס. תקדים משפטי מהעשור האחרון קבע, כי גם הסרת הקונדום במהלך האקט ללא הסכמת הצד השני מהווה עבירת מין (אכן, זו לא קונספירציה נגד ג'וליאן אסאנג'). שינויים אלה ורבים אחרים, שאפשרו לנפגעות רבות להתלונן על אונס ולהביא להרשעת תוקפיהן, לא הפריעו לגזענים להאשים באונס את המוסלמים, ולמתנגדי ההפללה להאשים בו את המודל הנורדי לפיקוח על תעשיית המין. במקומם, הייתי מגיעה לאיזושהי חלוקה מוסכמת בין שיעורי האונס שעלו בגלל המוסלמים לעומת החוק, ויוצאת במסע יחסי ציבור משותף.
מקור מידע נוסף בכתבה הוא מחקרה של החוקרת הפינית נינה ווליירבי אשר ראיינה 113 נשים שעוסקות בזנות בשוודיה, נורווגיה ופינלנד "שאימצו סוגי הפללה שונים" (לפי סטברו). מתקנת טעות: פינלנד מיישמת מודל אבוליציוניסטי קלאסי, הדומה לזה הקיים בישראל. החוקים אמנם שונים מעט, אבל המודל הוא אותו מודל. אחת ממסקנות המחקר היא (לפי סטברו), כי הממשלות פועלות ללכידת הזנאים ואכיפת חוקי הגירה יותר, מאשר לשיפור הרווחה של נשים בזנות. ישנו ציטוט מפי אישה אחת במעגל הזנות בשבדיה, הטוענת כי היא נמצאת בסכנה מתמקדת לאבד חוזה שכירות (אם תקבל זנאים בדירה) או לקבל רישום משטרתי (אם תקבל אותם ברחוב). זו כמובן עדות נוראית, אבל אין לה קשר לחוק הפללת הזנאים כפי שהוא מנוסח בארץ, או בשבדיה. סגירת דירות הזנות בבתי מגורים נעשית בישראל כבר היום, מתוקף חוק העונשין המגדיר את הדירות הללו כמטרד. כמו כן, אכיפה מחמירה של חוקי הגירה היא סוגיה לא פשוטה, מורכבת, אך לא קשורה לחוק ההפללה כי השבדים מחמירים עם מהגרים לא חוקיים לא רק כשמדובר בנשים שהובאו לצורכי זנות, אלא בכל המקרים.
אנשי מקצוע בולטים עמם נפגש דיויד סטברו במהלך הכנת הכתבה הנם פטר אוסטרום, שוטר מיחידה העוסקת בתפיסת לקוחות זנות וגם בסחר בבני אדם, ומאלין אנדרסון, עובדת סוציאלית. חשוב לציין, כי אוסטרום (häggström) זהו שם משפחה נפוץ בשבדיה, וישנם מספר גברים מפורסמים הנושאים אותו. אחד מהם הוא פטר אוסטרום, אלוף בקפיצה לרוחק, ואילו השני הוא סימון אוסטרום – קרימינולוג, שוטר וסופר אשר ספרו המרתק "חוק הצללים" נמצא במדף הספרים הקרוב לשולחני. איני יודעת את מי מהם ראיין דיויד סטברו ומקווה מאוד שאת סימון, למרות הכל.
סימון אוסטרום מאמין, כי יש להחמיר עם הזנאים שנתפסו ולהטיל עליהם עונשי מאסר בפועל ולא רק קנסות כפי שנהוג כיום. בראיונות הרבים שנערכו עמו בתקשורת הוא מביע תמיכה החוק. אנדרסון מספרת על מהגרות לא חוקיות, חלקן נערות, שהיא פגשה במהלך ניסיונותיה לסייע לנשים בזנות. עדויותיה מצמררות ("נתקלתי בנערה שסיפרה שהיו לה כבר 11 לקוחות באותו יום. יש מקרים שמדובר בנשים שנמצאות לבד, במדינה זרה, יושבות כל היום בחדר בלי חלון ומקבלות לקוחות"). היא מעידה כי לא יכולה לעשות הרבה למען הנערות, בשל חוקי ההגירה המחמירים הדורשים לגרשן.
רק שלוש מבין המרואיינות של סטברו הנן נשים בזנות. אחת מהן הנה מקומית החיה בבית מרווח בפרברי שטוקהולם. האישה מאמינה כי מדובר בחוק דכאני, אבל טוענת שבאופן אישי מצבה טוב.
אישה נוספת בזנות שרואיינה לכתבה מעולם לא עסקה בה בשבדיה, אלא עזבה את שבדיה לטובת ברלין. גם היא מתארת את החוק השבדי כדכאני ואילו את מודל המיסוד הקיים בגרמניה כעדיף. גם האישה השלישית עזבה את שבדיה לטובת סצנת הזנות הממוסדת של ברלין, והיא ממספרת על אלימות קשה, לרבות אונס שיטתי והתעלמות השוטרים, בסצנת הזנות הגרמנית. בחירת המרואיינות הזו מוזרה לי מאוד. כשדנים בהשלכות החוק על הנשים בזנות בשבדיה – מצופה מהכתב לראיין נשים בזנות בשבדיה – לא שתי נשים בזנות בגרמניה, סוללה של מומחים ורק אישה אחת בזנות בשבדיה. הייתכן וקשה לאתרן? אין ספק שנשים בזנות אינן ששות להתראיין, אולם בכתבה של דיויד קראנץ' שפורסמה בניו יורק טיימס ב – 2015 בנושא דומה השתתפו מספר שורדות זנות משבדיה עצמה.
נחזור לסוללת המומחים. אילבה גרונבל, עובדת סוציאלית נוספת, סבורה כי החוק משפיע באופן שונה על זנאים שונים. חלקם חשים בושה, חלקם מעוניינים בטיפול וחלקם דווקא נלהבים מתחושת האסור. היא לא מצליחה להצביע על ההשפעה הדומיננטית, אך מאמינה שמאז החקיקה זנאים רבים משתדלים להימנע מקניית מין מנשים שהן קורבנות סחר – הן מסיבות הומאניות והן בשל החשש להיתפס. נו, לפחות זה. בכתבה מוזכרת גם מאי־לן סקילבריי, פרופסור לקרימינולוגיה באוסלו ומומחית לזנות במדינות הנורדיות. סקילבריי סבורה שבכל הנוגע למצבן של הנשים במעגל הזנות חלה הידרדרות בעשורים האחרונים, אך היא נובעת מההתמקדות באכיפת חוקי ההגירה. "דיווחים של עובדים סוציאליים מלמדים שיש יותר אלימות כלפי הנשים, או לכל הפחות, הנשים נעזרות פחות במשטרה וברשויות בגלל הפחד שיגורשו". כאמור, זה עצוב וכואב, אבל לא שייך לנושא ההשלכות של חוק ההפללה. האחרונה מבין המומחים המצוטטים בכתבה היא החוקרת והסופרת השוודית פטרה אוסטרגרן, שעוסקת בחקר הזנות, הפורנוגרפיה, הפמיניזם והמיניות. אוסטרגרן מאמינה כי החוק השבדי הוא דכאני, ובאופן כללי לא חושבת שחקיקה פלילית יכולה לשנות התנהגות של בני אדם. דעה לגיטימית.
בפסקת הסיכום מציין הכתב, כי "לישראל יש מה ללמוד משוודיה ובעיקר מהעובדה שהחקיקה השוודית הרעה את מצבן של הנשים שעוסקות בזנות". לאורך הכתבה כולה, לא הציג סטברו עדות מבוססת אחת להרעה המדוברת. מי שבכל זאת רוצה להתרשם מהשלכות החוק השבדי, יכול לגגל את הרצאתו של תומאס אלסטראנד, סגן התובע הראשי בפרקליטות בגטבורג שבשוודיה, שנערכה בארץ. לפי אלסטראנד, הזנות בשבדיה פחתה בכשני שליש בעשרים השנים האחרונות, ואילו מספר הזנאים ירד מכ – 15% לכ – 4%-5% מתוך כלל האוכלוסייה. הנתונים שמציג דיויד סטברו אינם שונים באופן מהותי, דרך אגב – הוא פשוט מתייחס אליהם בספקנות.
https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.6632785?fbclid=IwAR3wb4NCQcTELyatZN6HHqxT-qaMKIa7jvfeLa5A7BR_kEYxpXRiPAwBn_c
אודות המחבר
השארת תגובה