על רקע ההצבעה על חוק איסור צריכת זנות, עולה לא פעם השאלה "האם מנגנוני השיקום יכולים להיות יעילים". היום אספר על מנגנון שיקום יעיל, שהתקיים למשך תקופה קצרה.
בברית המועצות זמן קצר לאחר המהפכה, עשו השלטונות הצעירים ניסיונות שונים, לא תמיד עקביים ולפעמים קיצוניים, למיגור תעשיית המין. כך, בין השנים 1917 – 1920 לא נדירים היו מעצרים המוניים של נשים בזנות, כאשר חלקן אף נשלחו למחנות עבודה. גם הזנאים נענשו בגין "התנהגות לא מוסרית" – אך במידת חומרה פחותה. בשנת 1919, הוקם בברה"מ גוף בשם "המועצה המרכזית למאבק בתעשיית המין". במועצה בלטו גורמים בעלי גישה הומאנית, שהתנגדו לאמצעים פוגעניים של מאבק בתעשיית המין – כמו למשל סילוק הנשים בזנות ממקומות ציבוריים, מעצרים המוניים, בדיקות בריאות כפויות וכליאה. מנגד, קראה המועצה לנקיטת צעדים כנגד הגברים המשדלים נשים לזנות – לרבות שלילת זכויות ההצבעה שלהם. עוד קראה המועצה להעניק לנשים במעגל הזנות עדיפות במתן דיור ציבורי, כדי לאפשר להן להשתקם.
ב – 1922, קם בסנט פטרבורג (פטרוגראד) מרכז שיקום והבראה עבור הנשים בזנות. לקראת הקמת המרכז, נעשתה עבודה מעמיקה כדי ליצור בו תנאים טיפוליים, אשר יחזירו את הנשים הללו לחיי קהילה נורמטיביים. במקביל, הוקם מערך הסברה למניעת כניסת הנשים החדשות למעגל הזנות. מרכזים דומים קמו במהרה בערים אחרות. התנאים – טיפול, הכשרה מקצועית ומסלול לשילוב תעסוקתי – היו טובים כל כך, שלא מעט נשים התחזו לזונות כדי להתקבל לשם.
למרבה הצער, בסוף שנות ה – 1920 הלך הרוח הציבורי השתנה, לסדר היום הציבורי עלו מטרות חדשות שתבעו משאבים, ומרכזי השיקום נסגרו. את מקומם תפסו שיטות האכיפה הדכאניות של איסור העיסוק בזנות. רק בשנות ה – 1990 המאוחרות צמחו מחדש ניצני הגישה הניאו אבוליציוניסטית של טיפול בזנות, הפעם בסקנדינביה. בעוד שנהוג לראות בה גישה חדשנית – מסתבר שהיא הייתה קיימת בברה"מ 80 שנים קודם לכן.
אודות המחבר
השארת תגובה