אני לא יכולה לספור את הפעמים בהן שמעתי, בויכוח על זנות ותעשיית המין, ש"יש נשים שבוחרות בזה" כהוכחה שהתעשייה הזו חייבת להתקיים. אף פעם לא הבנתי את זה עד הסוף. האם כל מה שדרוש כדי להצדיק פרקטיקה, מזעזעת ככל שתהיה, הוא למצוא מישהו שבחר בה מסיבותיו? האם כל ניצול והתעללות יכולים להיות מוצדקים אם יש מישהו שמסכים שיתעללו בו?
אני חושבת, שכל העיסוק הזה בבחירה חופשית מתאים לשיעורי פילוסופיה, ופחות לדיון בזנות. זה לא שאין מי שבוחרת בזה או יש מי שבוחרת בזה – סוגיית הבחירה פשוט לא רלוונטית, מכמה סיבות:
אין בחירה חופשית בלי מידע חופשי
כדי לבצע בחירה חופשית, האישה מוכרחה לדעת מהן ההשלכות העתידיות של הבחירה, ומה ההסתברות שכל אחת מהן באמת תתפוס במקרה שלה. ניתן למצוא בזנות נשים מכורות לסמים שהגיעו לשם כדי לממן התמכרות, נערות שסורסרו בידי מבוגרים, נשים שפותו להיכנס לזנות במרמה. לכל אלה לא הייתה שליטה מלאה בהחלטה להיכנס לזנות, וכל עניין הבחירה לא תופס לגביהן.
ומה עם צעירות בנות 18 ומעלה, שלא סבלו מהתמכרות או עוני קיצוני, אלא אמרו לעצמן "רק אעשה את המכה הגדולה ואחזור לחיים הנורמטיביים"? מה עם אמהות יחידניות שחשבונותיהן עוקלו והן אמרו "אני רק מחזירה את החובות וחוזרת להיות אדם רגיל"? לכאורה, אפשר להגיד שהייתה פה בחירה חופשית. הן עשו סוג של בחירה – אמנם מתוך אלטרנטיבות מוגבלות, אבל בחירה. לצערנו, ברוב המקרים חופש הבחירה נגמר כשרוצות לצאת ממעגל הזנות. נשים במעגל הזנות, שורדות זנות, מתנדבות, פסיכולוגיות ועובדות סוציאליות– כולן יודעות שהרוב רוצות לצאת משם אבל לא מצליחות. מנגנונים שונים – פסיכולוגיים, חברתיים, כלכליים ומוסדיים שקשה להרחיב אודותיהם מפאת קוצר היריעה – מוסיפים לחסום את דרכן לשיקום. מכאן, שגם כשזנות היא סוג של בחירה, היא בחירה חד כיוונית.
הבחירה חד הכיוונית הזו הייתה יכולה להיות חופשית, לו הייתה מודעת – אך אישה שנכנסת לזנות לא רואה שהדרך חזרה חסומה. סביב תעשיית המין יש המון מיתוסים וסתם דיס אינפורמציה. בספרות ובקולנוע, תעשיית המין מוצגת לעתים כעולם של זוהר אפלולי ודקדנטי, קצת מסוכן אבל מרתק ומלא בחוויות. בשיח הציבורי תופסות מקום מרכזי אמונות כמו "כסף קל" ו"בחורה יפה יכולה לעשות המון כסף ממה שכולן עושות חינם". המיתוסים הללו שוללים את הגישה למידע, החיוני כדי לבצע בחירה אמיתית.
כי חופש אינו חזות הכל
חופש בחירה אינו ביטוי נרדף לטוב, וחופש מוגבל אינו ביטוי נרדף לרע. מלכת אנגליה לא בחרה להיות מלכה. מנגד, יש אנשים שאיכות חייהם איומה כאשר בחירות מסוימות בחייהם הובילו אותם לכך. מי מהם, לדעתכם, זקוק להגנתנו?
כי תעשיית המין גובה מחיר מכולנו
הנשים במעגל הזנות הן הקורבנות הישירות והמיידיות של תעשיית המין. עם זאת, יש עוד גורמים – אינדיבידואלים, מערכות, מוסדות – שמושפעים ממנה. אני אימא לילדות, ואני רוצה שיהיה לי החופש לבחור לגדל את הבנות שלי בחברה ללא זנות. בחברה כזו, שום משבר כלכלי, משפחתי, נפשי או צירוף מקרים אומלל לא יוביל את בנותיי לתהומות של תעשיית המין. מה עם חופש הבחירה שלי?
מה עם חופש הבחירה של נשים שלא רוצות לחיות בעולם שבו יש נורמה ל"השיג" מין לא רצוי? אם לא בכוח אז בסחיטה, אם לא בסחיטה אז בסימום, אם לא בסימום אז בכסף.
מה עם חופש הבחירה של כלל האזרחים, שנכפה עליהם לממן מערכות סוציאליות של תמיכה, סיוע ושיקום (לפעמים חסר סיכוי) עבור נשים שניתן היה מראש למנוע מהן את הנזק? כולנו, חוץ מאשר ליברטריאנים קיצוניים, נסכים שמחובתנו כחברה לתמוך בנשים אלה, אבל ייטב לנו ולהן אם ייחסך מהן המצב שבו הן זקוקות לסיוע ציבורי. זוהי אגב אינה רק דעתי – לא מעט נשים במעגל הזנות אומרות "הלוואי ויכולתי לחזור לנקודת ההתחלה כדי לא להיכנס לכאן". סבלן של אותן נשים הוא עניין לציבור, וכולנו יחד צריכים להחליט, האם שווה להקריבן כדי לספק פינוקים לזנאים.
אודות המחבר
השארת תגובה