בעשורים האחרונים, הפכו פרקטיקות שיקום קורבנות הזנות למטרה חשובה. לכן, דווקא היום מעניין להביט אל העבר, אל מערכי השיקום שהיו נהוגים בתקופות ובתרבויות אחרות. גישה מעניינת לשיקום הנשים בזנות התפתחה בצרפת במאות ה – 12 – 13, כאשר גם תפיסת הזנות עצמה הייתה שונה. בתקופה זו, זנות הייתה רווחת בצרפת ובמיוחד בפריז. בעוד שעוני תמיד היה בין הסיבות העיקריות לכניסה לזנות, ניתן היה להצביע על סיבות אחרות, חשובות לא פחות.
בצרפת, כמו במדינות רבות באירופה של ימי הביניים, לנשים כמעט ולא היו אפיקי פרנסה עצמאיים. מי שלא נולדה במשפחה עשירה, הייתה יכולה להבטיח את קיומה כמעט ורק באמצעות נישואין. חלק מנשים שלא נישאו, עזרו לבני משפחה מורחבת בעבודות בית ובטיפול בילדים בתמורה למזון ולקורת גג, אך מעמדן היה פגיע מאוד: הן לא נתפסו כמנוצלות על ידי קרוביהן או כמתפרנסות מעבודתן, אלא כמי שחיות "על חשבון" ראש המשפחה. לנשים רבות שלא הצליחו להתחתן נשארה אפוא רק חלופה אחת: זנות. היו ביניהן נשים שנודו מהמשפחה אחרי שנאנסו או הביאו ילדים מחוץ לנישואין, ולכן נחשבו לא רק ל"פסולות חיתון" אלא גם ל"בושה למשפחה". לאותן נשים הצטרפו אחרות, שיכלו להתחתן אך לא רצו בגורל ה"אישה הנשואה" לנוכח הדיכויים הרבים שהוא היה כרוך בהם.
הנשים בזנות נטו להתרכז באזור השווקים בגדה המערבית של סיינה, שם ביקרו סוחרים מקומיים וזרים רבים. חלק מהרחובות באזור היו ידועים כרחובות בהם ניתן לפגוש נשים בזנות. לא היה מדובר ברחובות עניים או מוזנחים אלא להיפך: גרו בהם תושבים אמידים. גם הכנסייה הפגינה סובלנות יחסית כלפי הנשים בזנות: למשל, בקתדראלת נוטרדאם אפשרו להן לחלק נרות למבקרי הכנסייה בשבתות, יחד עם נשים אחרות. עמדת הכנסייה עוצבה בין היתר על ידי סיפורה של חוזרת מפורסמת במיוחד בתשובה – מריה מגדלנה. ראשי הכנסייה האמינו, כי גם זונות אחרות יוכלו ללכת בעקבותיה אם תהיינה קרובות מספיק לכנסייה.
במקביל, נעשו ניסיונות פעילים להוציא את הנשים ממעגל הזנות – אם כי הם הושפעו במידה רבה מרוח הדת הנוצרית. למשל, פאלק דה נלי – מטיף מפורסם מסוף המאה ה – 12 – פנה לנשים בזנות שחיו בבורדלים והציע להן שלוש אפשרויות: נישואין, הצטרפות למנזר, או צליינות. עבור הנשים שבחרו בנישואין, נמצאו מועמדים ראויים וגויסה נדוניה נדיבה (כנראה כדי ליצור תמריץ לבני הזוג הפוטנציאליים). סטודנטים וסוחרים של פריז תרמו לא פעם כספים לקופת נדוניה זו. אלה שבחרו בהתנזרות, הצטרפו למנזר סנט אנטואן בפריז. אלה שדחו את שתי האפשרויות שילמו מחיר כבד של צליינות, שהייתה למעשה הגליה. עם מותו של דה נלי ב – 1201, הסתיים גם מפעל השיקום שלו אך קמו רבים אחרים, במתכונת דומה.
אודות המחבר
השארת תגובה