מעולם לא אהבתי את עיסוק היתר ב"עוצמה" ו"חוזק" כסוגיות פמיניסטיות. אסייג תחילה, כי הצורך בהם מובן לי. כנשים, נרמסנו והוחלשנו לאורך רוב ההיסטוריה האנושית. זיהוי של מקורות הכוח חיוני מבחינתנו, הוא חלק מתגובת הנגד. יחד עם זאת, בעשורים האחרונים אני מזהה בשיח הפמיניסטי (גם בישראל וגם מחוצה לה) נטייה להשתמש בחוזק ועוצמה כסמנטיקה יותר מאשר כלי מעשי, ויש לכך לדעתי תוצאות מזיקות אם לא הרסניות הרסניות.
הסנונית הראשונה של גל ההעצמה הייתה מיתוג הנשים המשמשות עבורנו מודלים לחיקוי כ"נשים חזקות". כשאני עוברת על עמוד הפייסבוק "היא-סטוריה" ובוחנת את המודלים, אני מגלה שהמכנה המשותף בין הנשים בקושי קיים (מלבד היותן נשים שיש תיעוד היסטורי להישגיהן, או למשהו שעשו). איני יודעת האם כולן "חזקות" כי הגדרות ה"חוזק" הן מוטות חברתית ותרבותית – אבל היה מדובר בפרקטיקה חיובית, כי בסך הכל תיקנו את העיוות ולמדנו על עשייה נשית שהועלמה מהזיכרון הקולקטיבי.
השלב הבא בסחף ההעצמה היה הערצה של נשים "חזקות" רק כי הן "חזקות". עיתוני נשים, עיתונים לקהל הרחב וגם הרשתות החברתיות עודדו אותנו להעריץ נשים בעלות הישגים (להלן: "חזקות") בלי קשר למהות ההישגים הללו. כך עלו לראש הפירמידה מנכ"ליות התאגידים, קצינות בכירות בצה"ל, הסלבריטאיות העשירות מתעשיית הבידור ומה שמסביב לה. הצלחתן להתקדם בסולם ההיררכי הקיים היה מבחינתנו "חוזק" ראוי להערצה. לא ציפינו מהן לתקן את העולם – התיקון הסתכם בלהראות לכולם שגם אישה יכולה להיות בכירה, סמכותית, עשירה. גם כשראיתי את המאמרים המוקדשים ל"אישה חזקה" כזו או אחרת לא חשבתי שמדובר בפרקטיקה שלילית. אחרי הכל, הנראות חשובה ובהחלט ראוי לתת הזדמנות ולהתוות דרך לנשים שמעוניינות לשפר את מצבן בלי קשר למצב העולם.
בשלב השלישי, נשים שונות מכל קצוות הרשתות החברתיות פשוט הגדירו את עצמן כחזקות, והמהדרין סיכמו שמטרת הפמיניזם הושלמה (או תושלם בקרוב, כאשר כל השאר תתחזקנה גם). ה"נשים החזקות" החדשות ביטאו את חוזקן בכל מיני דרכים, כמו: לא להתרגש מבריונות וירטואלית, לא להיות מוטרדות או מותקפות מינית/ לנהוג נכון במקרה של הטרדה או תקיפה מינית, לדעת לעמוד על שלהן, לדרוש חלוקת תפקידים שווה עם בן הזוג, לא לתת לילדים להרוס את הקריירה, לא לתת לעמיתים לזלזל בהן, ובאופן כללי – להיות חזקות ברשת חברתית. חלק מאותן נשים היו חזקות בפוטנציה – למשל, הן עדיין לא סיימו את הצבא אבל כבר ידעו שיהיו להן "קריירה" מפוארת, שגשוג כללי והריון שוויוני חצי חצי עם בן הזוג. כאן התחלתי לדאוג, כי לנו – הנשים החלשות שצריכות פמיניזם – היה ברור לגמרי ש"לחנך את עצמי להיות חזקה" זה פתרון משלה. אבל היה מאוחר מדי. העניינים יצאו משליטה.
בשלב הרביעי, כבר עפו באוויר הווירטואלי ממים מעצימים, תמונות של נשים עירומות ומועצמות שלמדו לאהוב את הגוף שלהן וטיפים להעצמה מהירה. מה שהיווה מבחינתי תמריץ לכתיבת הפוסט היה השלב החמישי, שבו מגפת ההעצמה השליכה גם על המאבק של שורדות תעשיית המין. אין הרבה דרכים פוטוגניות להיות זונה ואישה חזקה; ברירת המחדל היא להחליט שזנות זה מעצים. אם כשלת ולא הועצמת –את בבעיה, כי אז את בעצם "קורבן" ו"אישה חלשה" וכולנו יודעות כמה זה נורא כשכולן מסביב חזקות כל כך. אנחנו, נשים עם עבר של זנות, נדרשנו להיות חזקות ולא ל"התקרבן", כי קצת סקס בתשלום לא יהרוס אישה חזקה.
ייתכן והגיע הזמן לעצור את סחרחרת העיסוק בחוזק אליה נקלע המאבק הפמיניסטי. חשוב לזכור שה"חוזק" לא יכול להיות המטרה, כי לא משנה איך נגדיר אותו הוא יהיה יחסי, ומישהי תמיד תהיה חלשה ביחס לאחרות וגרוע יותר – ביחס למעוול. כרגע, אנו חותרים לחברה שבה עדיף להיות מעוול מאשר "חלש". במקום, עלינו לחתור לחברה מוסרית יותר, לא אלימה, רגישה ואנושית.
אודות המחבר
השארת תגובה