קתדרלת נוטרדאם המפורסמת ממוקמת ברובע הרביעי של פריז. זוהי קתדרלה קתולית מימי הביניים ודוגמה מובהקת לארכיטקטורה הגותית הצרפתית. כולם מכירים אותה, אך לא כולם יודעים שלזונות של פריז היה קשר הדוק לקתדרלה לאורך ההיסטוריה שלה.
בניית הקתדרלה החלה בשנת 1160 והושלמה במידה רבה על ידי 1260, אם כי המבנה שונה משמעותית מספר פעמים במהלך המאות הבאות. בין סממני ההיכר שלה חלונות הזכוכית הצבעוניות – הבולטים בהם שלושת חלונות הוורד. החלון הראשון, בקוטר 9.6 מטר, נוצר בשנת 1225 ונבנה מחדש במאה ה – 19, כאשר הזכוכיות בחלון הוחלפו אך המבנה שלו נשאר. כאשר הקתדרלה הייתה בשלבי השלמת הבנייה (תאריך השלמת הבנייה המשוער הוא 1260), הזונות של פריז אספו סכום כסף גדול וביקשו לתרום אותו כדי לכסות את עלויות הבנייה של אחד מהחלונות הללו.
לזונות באותה תקופה היה מעמד מורכב מאוד. מצד אחד, זנות הייתה אחת הדרכים המעטות בהן לנשים חסרות אמצעים ניתן היה להתפרנס, ולכן היא נחשבה לבחירה מתקבלת על הדעת, שלא לומר יחידה, עבור נשים שנודו על ידי משפחותיהן או נמלטו מנישואין אלימים. כמו כן, הקהילה הנוצרית הושפעה מדמותה של מריה מגדלנה – זונה שחזרה בתשובה. מצד שני, הכנסייה פעלה בקרב הזונות באופן אקטיבי כדי לשכנע אותן לבחור באורח חיים אלטרנטיבי – נישואין או הצטרפות למנזר. במסגרת היוזמות הללו, נערכו מסעות תרומה כדי לספק נדוניה נדיבה במיוחד עבור אלה שהשתכנעו להינשא. ניתן לראות אפוא, כי הכנסייה לא הפנתה גב לנשים בזנות, אך גם לא קיבלה את אורח החיים של זנות. לכן, הבישופ של פריז סירב תחילה לקבל את תרומת הנשים. לפי חלק מהמקורות, התרומה התקבלה בסופו של דבר אך הוצנעה, ואילו לפי המקורות האחרים הכנסייה דחתה אותה.
בשנת 1793, במהלך המהפכה הצרפתית, הקתדרלה הוסבה ל"פולחן התבונה", ולאחר מכן ל"פולחן הישות העליונה". במהלך תקופה זו, נהרסו או נשדדו רבים מאוצרות הקתדרלה, ביניהם פסלי מלכי התנ"ך, הפעמונים הגדולים, הפסלים הגדולים שבחזית ועוד. לקראת סוף המאה ה – 18, הקתדרלה שימשה כמחסן לאחסון מזון ולמטרות לא דתיות אחרות. ביולי 1801 חתם השליט החדש, נפוליאון בונאפארטה, על הסכם להחזרת הקתדרלה לכנסייה. בתחילת המאה ה – 19 הקתדרלה חזרה לפעול בהתאם לייעודה המקורי, אך היא הייתה הרוסה למחצה מבפנים. השיפוץ שלה הצריך משאבים אשר הכנסייה לא הייתה יכולה להקצות.
בשנת 1831, התפרסם הרומן "נוטרדאם דה פריז" ("הגיבן מנוטרדאם") מאת ויקטור הוגו. הרומן הביא לידי ביטוי לא רק את הידע ההיסטורי העצום שהיצירות של הוגו מפורסמות בו בו, אלא גם את אובססיית הסופר, שהיה ידוע כרודף נשים, לזונות. אחת הדמויות הבולטות ב"גיבן מנוטרדאם" היא האחות גודול, מעין גרסתה חילונית של מריה מגדלנה – זונה שחוזרת למוטב אחרי שמוצאת את ייעודה החדש באמהות. אחרי שמאבדת את בתה, היא מקדישה את שארית חייה לפרישות והתאבלות. האחות גודול חולקת את שמה עם הקדושה הנוצרית גודול, פרט שיכול להיות מוסבר על ידי הנטייה הרומנטית של הוגו לעשות אידיאליזציה לזונות, וגם לאהבת האם. יצוין במאמר מוסגר, כי שלושים ואחת מאוחר יותר יצור הוגו דמות נוספת של זונה שחיה בצל כאב הניתוק מבתה – פאנטינה מעלובי החיים. "הגיבן מנוטרדאם", שמרבית עלילתו מתרחשת בקרבת הקתדרלה או בתוכה, גרם להתעניינות ציבורית מחודשת במבנה זה.
בשנת 1844 הורה המלך לואי פיליפ לשחזר את הקתדרלה. המורה להיסטוריה, אותה שכרתי כמדריכת טיולים בפריז לפני שנים רבות, סיפרה שגם הפעם אספה קהילת הזונות הפריזאיות תרומה נדיבה למען השחזור, ששוב התקבלה בהסתייגות רבה ו"מתחת לשולחן". מאוחר יותר, ניסיתי לשווא למצוא תמיכה לסיפור זה ממקורות נוספים. למרות הכישלון, אני נוטה להאמין בו – הן משום שסופר על ידי אשת מקצוע עם ידע היסטורי עשיר, והן משום שמדובר בסיפור מתקבל על הדעת עד כאב.
בשנת 1975, מחו הזונות ברחבי צרפת כולה נגד מדיניות הקנסות שהוטלו עליהן בגין העיסוק בזנות במקומות הציבוריים, עליו אסר החוק הצרפתי דאז, למרות שזנות עצמה הייתה חוקית. רבות מבין המפגינות התבצרו בכנסיות בערים שונות, ביניהן קתדרלת נוטרדאם. ברם, זכותה של כנסייה להעניק מקלט בוטלה כבר בשנת 1539, ובמאה ה – 20 מעמד מקומות התפילה בחוק הצרפתי היה זהה למעמדם של מקומות ציבוריים אחרים. הכנסיות והקתדרלות נדרשו לציית לרשויות "כדי לשרת את אינטרס הציבור", דבר שאפשר למשטרה לפרוץ פנימה ולסלק את המפגינות.
כיום, הזנות הנה חוקית בכל רחבי צרפת – אם כי עמידה במקומות ציבוריים לצורך שידול לקוחות אסורה ועלולה להוביל לקנס. קניית שירותי המין הוצאה מחוץ לחוק באפריל 2016. שישה חודשים לאחר מכן, בחודש ספטמבר, נעצרו כ – 250 גברים בגין עבירה זו.
אודות המחבר
השארת תגובה