המחוקקים בעולם כולו רואים בתעשיית המין בעיה חברתית. במדינות שמרניות יותר נוטים לראות ב"חברה הנורמטיבית" קורבן של תעשיית המין, ואילו במדינות אחרות נתפסת התעשייה כפוגעת בראש וראשונה בנשים שנקלעו לתוכה. התפיסות השונות ביחס לזהות הקורבן וביחס לדרך היעילה ביותר למזער את הנזקים הולידו מגוון של מודלים חוקיים. המודלים הללו רבים מאוד, אך לסווגם למספר קטגוריות מצומצם יותר לפי סוג הטיפול בשלושת בעלי העניין העיקריים המעורבים בתעשיית המין: סרסור, זנאי ואישה בזנות (המונח האחרון מתייחס לנשים ולגברים כאחד). תיאורטית, כל אחת מבין שלוש הפעולות (סרסרות, זנאות ועיסוק בזנות) יכולה להיות מוגדרת כלא חוקית (מבחינה פלילית או מנהלית), היא יכולה להיות חוקית תחת רגולציה ויכולה להיות חוקית ללא רגולציה.
המודל הראשון הוא איסור מלא (Full Prohibitionism). תחת המודל, סרסרות, זנאות ועיסוק בזנות מוגדרים כולם כעבירה. המודל קיים במדינות ובאזורים שונים בעולם, לרבות דרום אפריקה, לאוס, עיראק ורוב חלקי ארה"ב. כמובן שגם השידול למעשה זנות אסור – בין אם האישה בזנות היא זו אשר משדלת ובין אם היא זו שמשדלים אותה. תפיסת העבירה, סוג הענישה ויעילות האכיפה משתנות ממדינה למדינה. בחלקן העיסוק בזנות עצמו מהווה עבירה פלילית שנענשת בחומרה (לאוס) ואילו באחרות האכיפה רופפת ביותר ונעשים מפעם לפעם ניסיונות לבצע דה קרימינליזציה (דרום אפריקה).
המודל השני הוא איסור המחריג את הזנאים (Prohibitionism). במסגרת מודל זה, רק סרסרות ועיסוק בזנות מוגדרים כעבירה פלילית. המודל קיים במדינות ובאזורים שונים בעולם, לרבות רוסיה, סורינאם, נפאל ווייטנאם. גם במדינות אלה חל איסור על שידול למעשה זנות. בחלק מהן זנות היא עבירה מנהלית (רוסיה), ואילו במדינות אחרות היא פלילית (נפאל). כמו כן, בחלק מהמדינות מנגנוני האכיפה מחמירים עם הנשים בזנות (וייטנאם), בעוד שבמדינות אחרות האיסור כמעט ואינו נאכף, עד שהן נחשבות ליעדי תיירות מין (קמבודיה).
על מודל זה ועל קודמו נמתחת ביקורת הן מצד תומכי תעשיית המין והן מצד מתנגדיה. הראשונים טוענים כי המודל מגביל את חופש הבחירה והעיסוק וכופה על הנשים בזנות חיים במחתרת. האחרונים טוענים, כי הנשים בזנות מהוות קבוצה מוחלשת שזקוקה לסיוע או לכל הפחות לאי התערבות – לא לרדיפה מצד הרשויות.
המודל השלישי הוא מיסוד מלא (Full Legalization ): סרסרות, עיסוק בזנות וזנאות הנם חוקיים, כאשר סרסרות ועיסוק בזנות מצויים תחת רגולציה. המודל קיים בתורכיה, הולנד, גרמניה, שוויץ, ניו זילנד, אזורים מסוימים בנבדה (ארה"ב) ובוליביה. במדינות של מיסוד מלא, העיסוק בזנות ופעולות התיווך השונות (למשל, הפעלת בורדל) חוקיות רק כאשר הן עומדות בדרישות החוק המקומי. הרגולציה הקשורה למיסוד משתנה ממדינה למדינה, כאשר המכנה המשותף לכולן הוא דרישה לרישוי, רישום ותשלום מס. דוגמאות לדרישות רגולטוריות הן בדיקות בריאות תקופתיות (ניו זילנד, גרמניה), הקפדה על השימוש בקונדום (טוניסיה), הימנעות מעיסוק בזנות באזורים אסורים (גרמניה) ועוד.
הביקורת על מודל זה מתמקדת בעיקר בהשוואה בינו לבין המודל החמישי, אשר תחתיו זנות היא חוקית אך אינה מוסדרת. הכנסת העיסוק בזנות תחת רגולציה מטילה על אוכלוסייה מוחלשת זו שורה ארוכה של חובות: מיסוי, רישום עם חשיפה בפני הרשויות, בדיקות בריאות כפויות, היצמדות לאזורי זנות מוגדרים. מי שאינה עומדת בדרישות הרגולציה הופכת לעבריינית, כמו בשני המודלים הקודמים. למרות הסיכונים הכרוכים בכך, נשים רבות במדינות המיסוד עוסקות בזנות באופן לא חוקי.
המודל הרביעי הוא מיסוד חלקי (Legalization ). תחת מודל זה, העיסוק בזנות הוא חוקי ומוסדר על ידי רגולציה, הזנאות חוקית ואילו הסרסרות אינה חוקית. זהו מודל נפוץ פחות מקודמו, והוא קיים בסנגל ובדנמרק. במדינות אלה ניתן לעסוק בזנות בתנאי שהאישה נרשמה כחוק ועומדת בדרישות רגולציה שונות. כמו כן, היא נדרשת לעמוד בשורה של תנאים – למשל, להיות מעל גיל מסוים ולעסוק בזנות רק באזורים מסוימים. בניגוד לזנות עצמה, הסרסרות במדינות הללו אינה חוקית ולרוב אפילו פלילית. בנוסף לחסרונות המודל הקודם, מודל זה כופה על אישה בזנות להיות עובדת עצמאית.
המודל החמישי הוא ביטול (Abolitionism). תחת מודל זה, הסרסרות היא פלילית ואילו העיסוק בזנות חוקי אך לא מוסדר. מודל זה קיים באיטליה, בפינלנד, הודו וישראל. במדינות אלה קיים איסור על הסרסרות. במקביל, החוק אינו אוסר על העיסוק בזנות ואף לא על הזנאות. מבין כל המודלים הקיימים, מודל הביטול מייצג את ההתערבות המועטה ביותר בתעשיית המין. מודל מתערב פחות היה יכול להיות כזה שאינו מתערב גם בפעולות הסרסרות והשידול (Full Decriminalization).
יצוין במאמר מוסגר, כי קשה לדמיין דה קרימינליזציה מלאה בסביבה חוקית כלשהי. במדינות האבוליציוניסטיות, כמו ישראל, העיסוק בזנות אינו מהווה עבירה אך גם לא מוגדר כמשלח יד שהעוסקות בו חייבות במס. הויתור על מיסי הזנות מבוסס על התפיסה לפיה הנשים בזנות אינן קבוצה מקצועית אלא אוכלוסייה במצוקה, שאין להטיל עליה עול נוסף של מיסוי ורגולציה. לעומתן, הסרסורים אינם אוכלוסייה במצוקה, ואם אינם עבריינים – עליהם לעמוד בדרישות של רישוי ומיסוי ככל גורם עסקי אחר. כאשר הסרסורים הם בעלי עסקים לגיטימיים – הנשים בזנות הן מטבע הדברים שכירות או עצמאיות, ומכאן שהשאיפה לדה קרימינליזציה מוחלטת צפויה להסתיים במיסוד.
על מודל הביטול קיימת ביקורת מגוונת. חלק מהמבקרים – אלה הסבורים כי זנות היא מקצוע ככל המקצועות – אינם מבינים מדוע לא לאמץ את מודל המיסוד. אלה שדוגלים בגישה של אי התערבות, טוענים כי לא האיסור הפלילי על סרסרות גולש גם לנשים בזנות. למשל, בחוק העונשין הישראלי קיימים סעיפים המפלילים את הנשים העוסקות בזנות מבתיהן בשל המטרד לציבור, וגם פרסום שירותי הזנות אסור. לבסוף, אלה שרואים את תעשיית המין כתופעה חברתית אלימה הפוגעת במי שנמצאות בתוכה תוהים, מדוע החוק מסיר כל אחריות מאלה שמממנים את הנזק – הזנאים. כאן נכנס לתמונה המודל הניאו – אבוליציוניסטי.
זהו מודל נפוץ פחות מקודמו, והוא קיים בסנגל ובדנמרק. במדינות אלה ניתן לעסוק בזנות בתנאי שהאישה נרשמה כחוק ועומדת בדרישות רגולציה שונות. כמו כן, היא נדרשת לעמוד בשורה של תנאים – למשל, להיות מעל גיל מסוים ולעסוק בזנות רק באזורים מסוימים. בניגוד לזנות עצמה, הסרסרות במדינות הללו אינה חוקית ולרוב אפילו פלילית. בנוסף לחסרונות המודל הקודם, מודל זה כופה על אישה בזנות להיות עובדת עצמאית.
המודל השישי הוא ניאו אבוליציוניזם (Neo – Abolitionism). תחת מודל זה, העיסוק בזנות הוא חוקי, ואילו הסרסרות והזנאות אסורות. מודל זה קיים בין היתר בשבדיה (ולכן הוא קרוי לפעמים המודל הנורדי או המודל השבדי), באיסלנד, בצרפת ובליז. בימים אלה, עומדת גם על סדר היום הישראלי הצעת חוק הקנסות המנהליים, אשר הופכת זנאות להתנהגות אסורה (אם כי לא פלילית). המודל מבוסס על תפיסת עולם, לפיה הנשים במעגל הזנות כקבוצה, נפגעות וניזוקות מהמצב (מה שלא אומר שכל אישה המצויה במעגל הזנות היא בהכרח ניזוקה או רואה עצמה ניזוקה – אלא שבקנה מידה כלל – חברתי הנשים בזנות מהוות הצד הנפגע). מכאן, שיש לפעול כנגד ההתנהגויות המממנות את מעגל הזנות, בין אם מדובר בסרסרות או זנאות. גם על מודל זה קיימת ביקורת. חלק מהמבקרים טוענים, כי הוא מציג את הנשים בזנות כקורבנות – מה שלתפיסתם אינו נכון. האחרים טוענים כי הפללת הזנאים מותירה את הנשים בזנות, שאין להן חלופות פרנסה, ללא הכנסה.
לסיכום, ניתן לראות כי קיימים בעולם שישה מודלים שונים של הסדרת תעשיית המין. בתוך כל אחד מהמודלים, קיימים הבדלים מהותיים בין המדינות – בין אם בסוג האיסור, בין אם בדפוסי הרגולציה, ובין אם במאפייני האכיפה. עוד ניתן לראות, כי הבחירה במודל חוקי מסוים אינה פונקציה של "נאורות" או "שמרנות" באופן מוחלט, וכי החוקים המקומיים נוטים להיות דינמיים. למשל, בישראל קיים כעת ניסיון לעבור ממודל הביטול למודל הניו אבוליציוניסטי, ובדרום אפריקה מנסים לעבור ממודל האיסור למודל הביטול.
אודות המחבר
השארת תגובה