הניצחון האחרון של סיגל

בטקסים לזכר קורבנות האלימות המגדרית ניתן למצוא שלטים ללא שמות. רק ראשי תיבות מתנוססים עליהם:

מ. ש.

א. ד.

נ. ק.

לרוב, אלה שלטים לזכר קורבנות מעגל הזנות. אלה נשים שחיו עמוק בארון ונותרו בו אחרי מותן, משום שכך בחרו. יצא, שכולן מכירות רק את ג'סיקה, שהפכה לסמל המאבק ברוע האנושי שלא מבחירה.

אני רוצה לספר לכן סיפור נוסף על אישה שהייתה בזנות רוב חייה. קראו לה סיגל.  זהו אינו שם בדוי אך גם אינו שם אמיתי, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת. הכרתי את סיגל לפני שנים רבות מאוד ב"משרד ליווי". חיבבתי אותה, אבל גם קצת קינאתי בה כי הייתה גבוהה ממני, יפה ממני ורהוטה מכולנו יחד. סיגל השתלטה בקלות על טכנולוגיות חדשניות כמו ביפר וטלפון סלולרי, ונפשה ביעדים לעשירים בלבד, כמו יפן ומקסיקו. היה ברור שסיגל לא תישאר אתנו למשך זמן רב אלא תמשיך הלאה, לכבוש פסגות אמיתיות.

 

יום אחד, להפתעת כל ה"משרד", עזבתי דווקא אני וסיגל נשארה. לא שמחתי לאידה, בעיקר כי העדפתי לשכוח אותה ואת כל השאר. חמש עשרה שנים שלמות לקח לה להגיח מהעבר ולהיכנס לי שוב לחיים. זה קרה ביום רגיל, בו ביקשתי לבקר חברה חולה אך הלכתי לאיבוד בבית חולים עצום ממדים.

"איזו מחלקה זו?", שאלתי אישה רזה שהצמידה את מצחה לחלון אי שם בסופו של סבך המסדרונות והמעליות.

"זיהומית, סיננה האישה. מה זה, ביקור הפתעה? כמו תמיד, מצאת את העיתוי הכי גרוע!".

"תמיד?"

הבטתי בה שניות ארוכות לפני שזיהיתי. היא כבר לא הייתה יפה כמו פעם. גם אני כבר לא הייתי יפה, אבל השינוי שחל בסיגל היה מבעית. רוח רפאים בחולצת טריקו דהויה הביטה בי מתוך ארובות עיניים כהות.

"יופי לראות אותך שוב. אמצא את חברתי המאושפזת ואחזור אליך. זה ייקח רבע שעה". היא הנהנה, ולשתינו היה ברור שאני מנסה להתחמק.

כשחזרתי הביתה, הרגשתי שהפקרתי את סיגל פעמיים – בפעם הראשונה ב"משרד", ובפעם השנייה במחלקה הזיהומית. הייתי חייבת לבקרה. בדיעבד, לא הייתה החלטה טובה מזו. סיגל נזנחה לחלוטין על ידי משפחתה המנוכרת – לדבריה, לא בפעם הראשונה. היא לא התגעגעה להוריה או לשני אחיה הגדולים. את המנה הצנועה של אמפתיה ומאכלים ביתיים קיבלה סיגל ממתנדבי ארגוני סיוע שבאו אליה פעם – פעמיים בשבוע.

סיפורה של סיגל היה מזעזע ובנאלי. היא נזרקה מה"משרד" אחרי שנתפסה משתמשת בסמים והוסיפה לנדוד בין תחנות שונות של תעשיית המין, נעה בעיקר כלפי מטה. כשכבר הייתה ברחוב, באה לאחד מבתי החולים בארץ כדי לעשות בדיקת איידס. בדיקתה יצאה חיובית אבל היא לא קיבלה את הבשורה. בתביעת הרשלנות שהגישה טענה, שבית החולים לא עשה מאמצים לאתרה. באחד הדיונים בבית משפט הסבירה האחות האחראית, שסיגל לא הייתה זמינה בטלפון. מיד הבנתי שזה שקר –סיגל מעולם לא נפרדה מהטלפון הסלולרי שלה והשיבה לכל שיחה.

באחד הביקורים, לא מצאתי את סיגל במחלקה. לטענת הצוות, היא ברחה כדי לחזור ולהשתמש בסמים. לטענת סיגל, היא ברחה כי מאסה ביחסו המתנשא של הצוות. היה לי קשה לבחור צד. רגשית, הייתי עם סיגל, אבל חלק ממני האמין גם לדברי הצוות. לשמחתי, כעבור שבועיים סיגל אשפזה את עצמה שוב. בארוחה נדיבה בקפה סמוך שסיגל התעקשה לשלם עליה, היא סיפרה שניצלה את הזמן כדי לעבוד ולהרוויח כסף. "לפעמים לא היה לי כוח", אמרה, "אז הכנסתי את הבולבול שלהם בין הירכיים והם חשבו שהוא בתוך החור. אחד מהם שם לב וכמעט רצח אותי. מטומטם! עם הבולבול בין הרגליים אין לו סיכוי להידבק". סיגל עצרה לרגע, התבוננה בי וגיששה: "יש לך בעיה שאני לא משתמשת בקונדום?". "לא", עניתי בכנות. "כל אחד אמור להבין שאינך מונוגמית". שתקתי. הייתי מזועזעת, אבל לא ממעשיה של סיגל אלא מכל מי שעלה על דעתו לשלם על משגל לאישה, שלכל בר דעת ברור ממבט חטוף בה שהיא גוססת.

סיגל הייתה חזקה ועקשנית. היא נמלטה מהאשפוז ושבה שוב ושוב. בפעם האחרונה, התקבלה על תנאי שלא תעזוב עוד. היא הסכימה מיד. מצבה הוסיף להידרדר, ואפילו לקוחות הרחוב הלא בררנים נרתעו ממנה. גם המתנדבים בקושי באו, כי לא ידעו האם היא בכלל נמצאת.

בפעם האחרונה שבה ראיתי את סיגל היא שכבה, כשלמיטתה קשורים בלונים. עיניה היו סגורות. "תברכי את סיגל", לחשה לי האחות, "היא זכתה ב – 250,000 ₪ ". ניגשתי למיטה. "סיגל המיליונרית, מזל טוב", ניסיתי לעלוץ. היא עשתה מאמץ כדי להגיב. "דנה", סיננה בקושי רב. נשארתי כמה דקות ויצאתי. בלילה התקשרה אלי אחות – לא זוכרת האם אותה אחת – והודיעה שסיגל נפטרה.

את שני האחים פגשתי לראשונה בלוויה. בעקיפין גיליתי שבתה של סיגל, שהייתה לטענתה באמנה, נמסרה מזמן לאימוץ והאחים הפכו ליורשיה היחידים. מלווים ספורים עמדו מסביב לקבר, ולכן הייתי צריכה לעזוב מוקדם כדי לא לדבר אתם יותר.

יהיה זכרך ברוך, סיגל. לא אסלח למי שפגע בך והפקיר אותך בחייך. אפילו לעצמי קשה לי לסלוח.

השארת תגובה

ביטול