מה בין פורנו לזנות

בקרב הציבור קיים קונצנזוס, לפיו תעשיית הפורנוגרפיה היא מעין החצר הקדמית של תעשיית המין: זוהרת, מיטיבה עם שוכניה, השונה באופן מובהק מהחצר האחורית המאיימת – הזנות ה"אמיתית". זוהי תפיסה המתייחסת לזנות ופורנוגרפיה כתופעות שונות לחלוטין שיש לטפל בהן בכלים שונים: במקרה של הזנות, ראוי להגן על הנשים הלכודות בה, אך במקרה של הפורנוגרפיה ראוי להגן על צרכניה הזוכים לחינוך מיני לא ראוי, וכן על בנות זוגם החשופות לאלימות הנרכשת בצפייה זו.

מעולם לא הבנתי את מקור הדיכוטומיה. קשה לנמק, מדוע הכנסת מצלמה למקום שבו מתקיימים יחסי מין ללא משיכה, עם פרטנר רנדומלי ובעיתוי כפוי הופכת את חוויית הזנות לטראומטית פחות או זוהרת יותר. ואף על פי כן, היות ורוב הציבור אינו צורך זנות בעוד הפורנוגרפיה נמצאת כמעט בכל בית – קיים תמריץ ליישב את הדיסוננס הקוגניטיבי, להסביר לעצמם ולאחרים שמי שצופה בפורנוגרפיה מבצע פעולה נורמטיבית – זאת כמובן בתנאי שאינו מיישם את האקטים אשר בוצעו באישה בסרטון עם חברתו המהוגנת.  בדיונים ברשתות החברתיות שהשתתפתי בהם, עלו מספר נימוקים; אסייג מראש כי כאישה, אתמקד בתשובותיי בנשים בלבד.

 

הנשים בתעשיית הפורנוגרפיה רוצות להיות כוכבות קולנוע. הן לא מסכנות כמו הנשים בזנות.

זוהי הנחת מוצא לא נכונה ואף לא רלוונטית. ראשית, הנשים בזנות והנשים בזנות המצולמת הן אוכלוסייה אחת. חלק ניכר מהנשים בזנות היו בעבר בזנות המצולמת ולהיפך, האחרות לכודות בשתי התעשיות בעת ובעונה אחת. האם יש בהן אשר שואפות להיות כוכבות קולנוע? נניח וכן, אבל השלכות הפרקטיקה חשובות בעיני מהמוטיבציה של המעורבים בה. נכון להיום, לא קיימת מאסה של כוכבות קולנוע שטיפסו לפסגה דרך תעשיית הסרטים הפורנוגרפיים, אך קיימת מאסה של שורדות תעשיית הפורנוגרפיה המעידות על נזקים פיזיים ונפשיים קשים שנגרמו להן.

פורנו אינו טראומטי כמו הזנות

בפורנו מתקיימים תנאים דומים לאלה המתקיימים בזנות: יחסי מין עם פרטנר שלא נבחר אלא נקבע עבור האישה? צ'ק. יחסי מין בעיתוי שנקבע שרירותית? צ'ק. ההישרדות הכלכלית תלויה בהסכמה לקיים את יחסי המין האלה? צ'ק. מה ההבדל? אה, בזמן האקט יש בחדר מצלמה, תאורן ובמאי שמחלק הוראות. בהחלט מונע טראומות.

בפורנו הנשים חופשיות לבחור, אין להן סרסורים כמו בזנות

גם בלי דמותו האימתנית של הסרסור – הרשע המיתולוגי – זנות (מצולמת או לא) היא מקור של טראומה. הטראומה אינה נגרמת בידי המתווך הגוזר קופון; עצם ההכרח להסכים שוב ושוב ליחסי מין כפויים, יחסים שנכפו בכוח הכסף, היא הטראומטית. ה"בחירה" במקרה כזה היא בפרנסה ולא בפרטנר. תשאלו אישה ממוצעת עם כמה מבין 100 גברים רנדומאליים היא תרצה לשכב. לרוב, תקבלו תשובות כמו אחד עד שלוש, זאת כמובן בהנחה שהאישה שולטת לחלוטין בעיתוי האקט ובאופן שבו הוא מתנהל; ה"משוחררת מינית" תצפה שמפגש בפאב יקדים את המפגש המיני, וה"שמרנית" תעדיף סדרה ארוכה יותר של מפגשי היכרות והצהרת כוונות. כל עוד הפרטנר נשלף עבורה באופן רנדומלי, אין זה משנה האם קוראים לו "לקוח" או "שחקן פורנו". האישה לא בחרה בו, והיא אף לא בחרה בעיתוי.

פורנו זה זוהר, יש להם אפילו טקסי פרסים

גם בפורנו יש הרבה מאוד אלימות, ולמעשה היא עלולה להיות חמורה יותר. בתעשיית הפורנוגרפיה מתקיים אלמנט ההופך את המפגש המיני הכפוי לאלים במיוחד: בעוד שבזנות הקלאסית, סוג האקט מוסכם בין האישה ללקוח ונועד להביא לאורגזמה גבר אחד בלבד, בזנות המצולמת סוג האקט נקבע על ידי המפיק ונועד להביא לאורגזמה מיליוני גברים ונשים, השחוקים מהצפייה בסרטונים והזקוקים לסך ריגוש הולך וגובר. הסבירות כי יהיה זה אקט חריג באלימותו גובר עקב כך. האישה בזנות המצולמת היא זו שסופגת את האלימות. נשים ששרדו את תעשיית הפורנו מספרות על ימי צילום ארוכים על משככי כאבים, על הקרעים באזור הגניטאלי, על נכויות – כל אלה נגרמו בניסיון לספק לצופים הרפתקה ויזואלית מספקת, שתפצה אותם על היעדר המגע הישיר.

שחקניות פורנו יכולות לעזוב את התחום

עקב נזקים פיזיים ונפשיים הנגרמים לנשים בזנות, קשה עד בלתי אפשרי לצאת ממנה ללא סביבה חברתית ומשפחתית תומכת. במקרה של זנות מצולמת, למכשולים הבלתי אפשריים מתווסף תיעוד עברה של האישה, ואפילו המאוננים הליברליים הנלהבים ביותר אינם רוצים בשורדת זנות מצולמת או לא כמורה לילדיהם, שכנה או בת משפחה.

יש פורנו ביתי, של זוגות המצלמים את עצמם והמעלים לרשת. איש לא נפגע מזה

יכולתי לדון בתופעה לו עניין אותי ההיבט האנתרופולוגי: אנשים שמצלמים את עצמם ממניעים אקזיביציוניסטיים ומעלים לרשת מתוך אידיאולוגיה כלשהי של עידוד אוננות קולקטיבית. ייתכן והם קיימים. ברם, מה שמעניין אותי הוא דווקא היבט סוציולוגי יישומי, וכאן מחובתי לשאול: האם ניתן לספק את הצורך בתוכן מיני מצולם תוך הישענות על אנשים אלה בלבד? לצערי, התשובה היא לא. ראשית, כמות המתנדבים לשתף את רבבות המאוננים בחיי המין הפרטיים אינה יכולה לספק את מכלול הביקושים בעולם, שבו כמעט כולם צופים בפורנוגרפיה. שנית, לאף צופה אין הכלים להבחין בין הסרטים הביתיים לבין התעשייתיים. ראיתי במו עיני כיצד מצולמים רבים מבין ה"סרטונים הביתיים" של ה"זוגות המעלים את סרטוניהם לרשת": הפקות זולות שנעשות בבתים, כאשר המצולמים אינם זוגות אלא אנשים בזנות שהגיעו לתחום כדי לשרוד כלכלית, בהחלט לא מתוך הנאה אקזיביציוניסטית. באופן היפותטי, אם תקום מאסה של "צרכנים מוסריים" שתדרוש את הסרטים האלה בלבד – הפורנוגרפים ישמחו לספק את הביקושים ולהרים הפקות הזולות המתחזות ל"סרטונים ביתיים". כל עוד לא ניתן להעלות על הדעת מנגנון המבטיח כי כל מי שמצולמת בסרט פורנו נהנית לקיים את היחסים, מעוניינת לקיים את היחסים, מבקשת להפיץ את הסרטון ולעולם לא תתרסק נפשית כשהסרטון יצוץ ויהרוס את תהליך השיקום שלה – ראוי שלא להשקיט את המצפון בטיעון עלה התאנה של ה"סרטונים הביתיים".

ניתן לראות, כי תעשיית הזנות המצולמת מסוכנת, הרסנית ואלימה לא פחות מתעשיית הזנות ה"מסורתית", וכי טיעוני המגנים עליה קלושים למדי. לא נותר לי אלא לתהות, האם הניסיון להציג את הזנות המצולמת כפרקטיקה "שונה", מוסרית יותר, נובע מהנחות שגויות אך אותנטיות, או גרוע מכך – מניסיון הרציונליזציה של "אנשי זכויות" המסוגלים יכולים לוותר על מגע גופה של אישה בזנות, אך מתקשים לוותר על מנת ההתעללות המצולמת שלהם.

השארת תגובה

ביטול