ככל התקדמות חברתית, כך גם העלייה במודעות הציבור לפשעי תעשיית המין אינה חסינה מפני בקלאש. אל תבינו לא נכון – אני לא פוחדת מבקלאש. כבר עברתי תקופות מוזרות יותר, כמו למשל התקופה שבה הקונצנזוס הפמיניסטי היה לתמוך במיסוד זנות. כיום רמת המודעות החברתית גבוהה בהרבה:
- יש יותר ויותר עמותות וארגונים שמעניקים לנשים בזנות תמיכה וסיוע בשיקום.
- חוק הקנסות המנהליים עליו נלחמנו אושר על ידי ועדת השרים.
- קבוצות של נשים, אקטיביסטיות שטח, התאגדו על בסיס וולונטרי כדי לסייע למשתקמות על בסיס פרטני ובהתאם לצרכים מתוך סדר עדיפויות ברור.
- הקול הדומיננטי בשיח הפמיניסטי הישראלי הוא קול שמוקיע את תעשיית המין.
- גופי תקשורת גדולים מפרסמים את המאמרים שלי, שזה נהדר לא כי זו אני אלא כי המאמרים שלי מציגים תפיסה רדיקלית מאוד של תעשיית המין.
על רקע רצף הניצחונות, הגיע כמובן הבקלאש. איני מדברת רק על הזנאים וחבר בריוניהם אלא גם על קבוצה של משכילים, אפילו אינטלקטואלים, שאימצו את אחת הגישות העבשות ביותר בספר הליברליזם הישן: "תניחו לנשים לבחור מה לעשות בגופן". מובן שאיני מתנגדת לעקרון זכות האישה על גופה, אבל כאן יש הקשר. כאשר בשיחה על תעשיית המין מישהו קורא "להניח לנשים לבחור מה לעשות בגופן" – אף פעם לא מדובר, נגיד, בקריאה להקים מערך שיקום וטיפול מיידי לנשים המבקשות להילחץ מזנות, כדי לאפשר להן לממש את בחירתן שלא להיות זונות. מדובר תמיד ובהכרח בקריאה להפקיר את תעשיית המין ואת הנמצאות בה, כי לשיטת אנשי הבקלאש, הזונה שהתייצבה למשמרתה בדירה דיסקרטית יכלה לעשות את זה אך ורק מסיבה אחת: כי היא רצתה.
מתוך ים של זעקות כאב וחרחורי גסיסה העולים מתוך הבור הטובעני של תעשיית המין, העלו אותם אינטלקטואלים בחכתם הסובלנית מספר קולות של נשים בזנות הקוראות להניח להן ולא להתערב במצבן. אין לי ולו שמץ של ביקורת על אותן נשים בזנות. אני הייתי אחת מהן, וכל שורדת זנות הנאבקת כיום לצדי הייתה אחת מהן לפני שלוש, חמש, עשר או חמש עשרה שנים. רובנו זקוקות לתהליך שיקום ועיבוד טראומה ארוך כדי להבין מה עברנו מבלי להתרסק. אני לא מבקרת נשים בזנות ובעד שכל אחת מהן תשמיע את קולה האותנטי. מה שמפריע לי הוא הפרשנות הקרה, המרוחקת והמנוכרת של אותם אינטלקטואלים על הסיטואציה, פרשנות שאין בה טיפת אמפתיה, טיפת ידע, טיפת הבנה של פסיכולוגיית טראומה, ולצערי גם טיפת הגינות. והנה מדוע:
- יש צביעות בקריאה "לכבד את האוטונומיה" של הנשים בזנות ולהניח להן "לבחור" כשמדובר בבחירה שאת/ה עצמך מעולם לא עשית ולעולם לא תעשה. בואו נודה – מרבית לוחמי ה"זנות לכולן" לא מסוגלים לדמיין את עצמם בחלום הרע ביותר עושים בעצם את הבחירה שהם מגנים עליה. כאשר מדובר בסיטואציה כל כך רחוקה ממך – אולי יש להיזהר כשנאבקים להשאיר בה אחרות.
- כל אלה הנלחמים על "חופש הבחירה" לא נוקפים אצבע כדי לאפשר לרוב המכריע של הנשים בזנות לממש את בחירתן האמיתית ולצאת משם. אני עוברת שוב ושוב על קירות אנשי הפרו – זנות ולא רואה בהם אף פעם פרסומים לערב התרמה של "המכללה משלה", מגביות של "לא עומדות מנגד" או ניסיון יזום להתאגד למען שורדות זנות המבקשות להינצל (ויש המון כאלה). לא מדובר כאן אפוא בעידוד חופש הבחירה, אלא בהגנה על תעשיית המין במצבה הנוכחי.
- אין מאבק על חופש הבחירה בלי מידע ובלי שקיפות. אישה אינה יכולה לבחור להיות בזנות, אם היא לא מבינה לעומק מה יכול לקרות לה שם, אילו טראומות תחווה, במה היא מסתכנת. אנשים שמאמינים בבחירה מחויבים מוסרית לתת במה וביטוי לשורדות הזנות המספרות את האמת (מצדי תקראו לה "הצד שלהן") על הצד האפל של תעשיית המין. גם אנשי הפרו – זנות אמורים לדעת, שיש מאסה אדירה של נשים שמצאו בזנות טראומה, תחלואה ואף מוות. במקביל, ישנן נשים צעירות רבות שלא מבינות את סכנות מעגל הזנות. לכן, מי שמתיימר "לעודד בחירה" אבל בפועל כותב עוד ועוד מאמרים בסגנון "זכותן להיות בזנות" ללא איזון ראוי – מעודד שידול ולא בחירה.
בינתיים, אני קוראת לאחיותיי לא להתייאש ולזכור שמאחורי כל בקלאש עומדת הצלחה אדירה. בואו נעשה, מצדנו, מאמץ קטן למען זכות אחיותינו לבחור – נושיט יד, נתרום, נסייע להן בתהליך השיקום, כל אחת כפי יכולתה.
אודות המחבר
השארת תגובה