חוק הקנסות המנהליים הממשש ובא מעורר סערה ציבורית. מתנגדיו מרבים לטעון, כי הוא מייצג גישה פטרונית, הקוראת לכפות על הפרט את תפיסת עולמם של המחוקק וקבוצות הלחץ הפמיניסטיות, וכי יש בגישה זו התערבות לא מידתית ביחסים בהסכמה בין בני אדם בוגרים. זוהי טעות נפוצה למדי, המוזנת על ידי נורמליזציה מתמשכת, בת מאות שנים, של תעשיית המין. נראה כי הגיע הזמן לדבר על הטעות ולהסביר מדוע מין בתשלום על כל צורותיו אינו "יחסים בהסכמה" אלא אחת מצורות האלימות המינית אשר הציבור טרם הכיר בה ככזו.
החוק והשיח הציבורי בישראל כבר הורגלו לכך שלאלימות מינית פנים רבות, והמונח "אונס" מייצג פעולה שנעשתה ללא הסכמה חופשית – לאו דווקא תוך התנגדות נמרצת שניתן להבחין בה. על מנת להבטיח הסכמה חופשית, שלושה תנאים אמורים להתקיים: בחירה חופשית בפרטנר ליחסי המין, בחירה חופשית באופי היחסים ובחירה חופשית בעיתוי היחסים. מספיק כי רק אחד מבין התנאים הללו לא יתקיים כדי שהמין כולו יהיה כפוי – למשל, כאשר בן זוג קבוע כופה על זוגתו יחסים בעיתוי שלא רוצה בו, או בדרך שאינה רצויה לה. בזנות, שלושת התנאים הללו לעולם אינם יכולים להתקיים במלואם. הנשים בזנות אינן בוחרות את הלקוחות (אם נתעלם מסיפורי בלוגים אנקדוטיים), הן אינן בוחרות את העיתוי, וברוב המקרים יש להן חופש מוגבל מאוד להגדיר את אופי האקט.
מין כפוי, גם כזה שנעשה בהסכמה שהושגה בדרך כלשהי, הנו טראומטי למעורבים בו. רובנו מבינים באופן אינטואיטיבי, שהתניית הפרנסה וההישרדות הכלכלית בקיום יחסי מין עם פרטנרים שלא נבחרו בעיתוי שלא נבחר עלולה לצלק את הנפש. מי שמתקשה להבין זאת בהקשר של זנות, יכול לדמיין לעצמו עובד המקיים יחסים עם הבוס תחת איום הפיטורין, פרקטיקה מקבילה בכל המובנים לזנות. גם כאן קיימת הסכמה לאונס, אשר חולצה מהנאנס תחת איום כלכלי של אבדן הפרנסה, אלא שכאן הן הציבור והן החוק מכירים במהותה ובחומרתה. הגיע הזמן לעשות צעד תודעתי נוסף ולהכיל את ההכרה המתבקשת גם על אוכלוסיית הנמצאות והנמצאים במעגל הזנות.
* פורסם במקור ב"ידיעות אחרונות"
אודות המחבר
השארת תגובה